הגעתי לשיאצו בגיל 15 עם כאבי ברכיים קשים. אני לא זוכר הרבה מהפגישה הראשונה — אבל אני זוכר שמשהו שם היה מסקרן ולא ברור, וכשקמתי למחרת היה לי ברור שאני צריך לחזור שבוע הבא. מאותה נקודה התחלתי ללמוד, והלמידה לא נעצרה.
שיאצו הוא לא שיטה אחת. יש שלושה זרמים מרכזיים שכל אחד מהם עובד אחרת. השיאצו המקורי מתבסס על אורטופדיה — מיקומים של שרירים וגידים. זן שיאצו שהתפתח לאחר מכן עובד על גרסה מורכבת של המסלולים האנרגטיים ברפואה היפנית. וטאו שיאצו מרחיב את המפה הזו עוד יותר עם 28 מסלולים בכל יד וברגל לעומת שישה ברפואה הסינית, ומוסיף שכבה של כוונה ותקשורת עמוקה עם הגוף על ידי הכוונה של המטפל. רוב המטפלים מתמקצעים באחת מהשיטות האלה. אני בחרתי להעמיק בכל השלוש — כי הכלי הנכון תלוי באדם שעומד מולך, לא בשיטה שלמדת.
למה דווקא בדרום? הקליניקה שלי נמצאת כאן מתוך בחירה. האזור עבר תקופות קשות, ורציתי לעזור במקום שבו הרגשתי שהכי צריכים אותי. אני עובד בשיתוף פעולה עם מטפלים רגשיים באזור כחלק מגישה שמאמינה שהחלמה אמיתית — במיוחד מטראומה וכאב כרוני — כמעט אף פעם לא קורית בערוץ אחד בלבד. אלא היא תוצאה של עבודה בערוצים רבים.
אני עובד עם הרבה אנשים שלא רוצים לדבר על מה שהם עברו. ובגלל זה הטיפול שלהם עם פסיכולוג או מטפל רגשי לפעמים נתקע. לא כי הם לא רוצים להשתפר — אלא כי העבר שלנו כואב מדי, ולפעמים אנחנו פשוט לא מאמינים שאנחנו מסוגלים להתמודד אתו. העבודה שלי דרך הגוף יכולה לשנות את זה. דרך העבודה על המסלולים המרידיאניים אנחנו יכולים לשכנע את הגוף שהוא מסוגל — ולהחזיר את תחושת המסוגלות הזו לאדם. והרבה פעמים זה מה שמוביל לפריצות דרך בחדרי הטיפולים עם המטפלים הנוספים שאני עובד איתם.